טיול קיאקים שעשיתי משדות ים ועד הירקון
מה כבר אפשר לכתוב
על טיול באזורים שרוב האנשים היו בהם, ובחלק אפילו מבלים דרך קבע?
זאת המחשבה שעברה
אצלי במהלך הטיול ובעטיה תכננתי להרפות הפעם מתיעוד המסע .
אחרי הכל מה יהיה המסר? שמיתוך קיאק בים הנוף נראה קצת אחרת ? שיש משהו
מרגיע בלראות כל הזמן צוקים וקו חוף שברובו טבעי וזה שונה מלבלות באופן סטטי בחוף
אחד?
ובכ"ז אחרי
לילה בבית אחרי הטיול באה לי המוזה וסוף
סוף התחלתי להירגע ולעכל והחוויות החלו לצוף להן ואיתן הגיע גם החשק להשאיר על
הניר ולא רק בלב עוד טעם קטן מהמסע המיוחד הזה .
קצת פרטים
הטיול הוגדר על ידי
רמי כ"טיול ברמת קושי בינונית"
מעתלית למרכז דניאל לחתירה ,יומיים בתאריך 29,30 לספטמבר. כששאלתי את רמי לפני
הטיול על המרחק קיבלתי את האינפורמציה הבאה: - " כל יום חותרים כ 30 אולללי 33 קילומטר" . חה חה חחחחה! איזו
קוסמטיקה עשה רמי לנתונים האמתיים ,כנראה
מתוך ידיעה שכמה מאתנו (ובכללם אני ) היינו מהססים לצאת לחתירה כל כך ארוכה. ואת
האמת גיליתי בסוף היום הראשון אחרי שחתרתי 40 ק"מ וגם אז אחרי שאיל הלפרין גילה
לי. עכשיו קצת מאוחר להתחרט, למחרת חיכו לי עוד כ 35 ק"מ .
המזל היה שהים היה רגוע יחסית והרוח ,צפונית
מערבית מהצהריים הייתה בגבינו אז אמנם בשליש האחרון של היום הראשון היה ים צ'ופי
ורוח של 11 קשר על הגב וביום השני חששנו שהרוח תתגבר ולכן לכולם הייתה מוטיבציה
להספיק בבקר כמה שיותר מרחק, אך בסופו של מסע, הים היה נוח, ואם נסלח למכות הרוח
המבלבלות שהגיעו מהזמן שחתרנו מהרצליה למרכז ניתן לומר שהיום השני היה נוח ואפילו
השפך שהמתין לנו ברגעים האחרונים של כוחותינו מעולם לא היה שטוח כמו זה שחיכה לנו.
מלבד תנאי הים
,התפאורה המעוננת והטפטופים יצרו אוירה מיוחדת ,רומנטית משהו .
החוויה
היה קשה אבל בהחלט כיף
! המסע הזה ייזכר בעיני כחוויה מיוחדת ,עם כל הקושי ואולי דווקא בגללו
כי המסע הזה ,עמוס
הקילומטרים אפשר לי להכיר גבולות חדשים בעצמי ,גבולות שלא חשבתי שאוכל להגיע אליהם
וכולי סיפוק!
הייתה המון מודעות לגוף
במהלך החתירה מתוך חשש שזלזול יגרום לו לקרוס. העומס הרב על הגוף חייב חתירה
מדויקת תוך מתן כבוד לגוף ושמירה על תקינותו. הקפדתי למשל לשמור על גב זקוף ,חתרתי
עד כמה שאפשר ללא כוח הידיים , נזהרתי לא להניע בצורה מיותרת את הפרקים , נחתי ומתחתי את הגוף בכל הפסקה מחוץ לקיאק, השתדלתי לא
להתפתות לממתקים יתר על המידה אלה לאכול נכון ומספיק , וכמובן מורל גבוה כל אלו
דרשו שליטה עצמית מסוג שונה מבחיי היום יום
הטיול נתן לי
הזדמנות להכיר את עצמי במצבי קצה - מלחמה מנטלית עם הנפש שמשטנת בי פרוש (או לפחות
לבקש להיגרר) , להגיד שמכאן אני לא ממשיכה ,לקחת מונית ישר לבית, לילדים
ולמיטה (במונית זה הרי כל כך קרוב הביתה)
ובכל זאת ...
להמשיך להניף שוב
ושוב את המשוט (החדש J ) ולנשוך שפתיים מהקושי ומהכאב בשכמות ולזכך את המחשבה עם אנרגיה
חיובית ועם סיפוק שעברתי עוד מקטע ועוד מקטע כמו כולם.
והגילוי הזה ממלא
אותי גאווה וסיפוק וכבוד ליכולות גופי ועם
מחשבות כאלו באו גם כוחות לפצוח בשיחות עם
חברי לטיול (והפעם אין שיחות על קידום אתרים בנוסח "אז מה את עושה" ), לזמר
(כשירד גשם) , לחייך לשחיינים המביטים בסקרנות .
כל כך בא לי לצעוק להם "אתם יודעים מהיכן חתרנו היום ? לא
תאמינו אבל מנווה יום שזה אחרי וינגייט, ואחרי שפיים..., ולפרט להם כמה זה רחוק
בעצם. ולעכל בעצמי את מרחקי החתירה כי גם אני לא תופסת.
הקצב האחיד מאפשר
למחשבות לנדוד, לעבד מחשבות, לקבל קצת שקט מהמולת החיים
ויש כמובן את ההווי
של הערב בחוף בית ינאי, כשישבנו אחרי מקלחת לאכול במסעדת הדגים של אמציה ודפקנו
ארוחה משהו משהו עם דגים טעימים ,בריזה ואווירה טובה שלצידה עלו שיחות פילוסופיות
על "פני ההיטק לאן "או
"נישואין כפשרה" לצד ריכולים, צחוקים וכל מה שמתלווה לשתיית ערק ובירות.
וחוויות מהקמפינג כשהקמנו אוהלים ,כשהתכוננו ללילה ,כשהתמזגנו סוף סוף עם השקט
מסביב יושבים לאור ירח מול הים הרוגע ..חולקים חוויה משותפת
